מחלקים דיוידנדים: חשבון הנפש שלכם מול המסך

לחם

אולי הסרט החברתי החשוב והמשמעותי ביותר שנעשה בישראל. סרט שמגולל בחובו יותר מחטא אחד. רם לוי מגיע לפאר יצירתו בעלילה רווית כאב ואוטנטיות המתרחשת בעיירת פיתוח בדרום. שלמה אלמלייח מפוטר מעבודתו לאחר עשרים שנות זיעה. מנהלי המאפייה שולחים אותו הביתה בלי פיצויים אבל עם מנה גדושה של השפלה. אלמלייח כופה סגר מחאתי על עצמו ועל בני משפחתו ונועל את כולם בביתו הדל. האקט גורר עמו הפגנות מחאה של הפועלים, לצד פעולות ייאוש ופשע שמבצע בנו הצעיר.

• מארז DVD לסרטי רם לוי
  

כמעט שלושים שנה חלפו מאז נאפה הלחם של רם לוי, ומאז תפח הפער החברתי למימדים מפלצתיים. חזיריים. ישראל חוטאת בפערים הללו ואיננה מצליחה או רוצה לצמצם אותם. אבל הרלוונטיות המאוד מקוממת של הסרט היא כמובן ההגבלה למצבו הנורא של העובד הישראלי היום - בכל התחומים. הקואופרטיב נעלם כשהוא נדרש לפיצויים. ההנהלות מסתגרות מאחורי חומות הבירוקרטיה ונאטמות בליבן ובכיסן, והנה כך מתגלגל החטא מהמציאות הקודרת אל דרמת טלוויזיה. והחטא הוא כמובן שלנו, שלא היטבנו לאחוז בנס המרד, וכבר נקבר הוא בין השורות.

"לחם" - דרמה. ישראל, 1986. במאי רם לוי. עם: רמי דנון ומשה איבגי. הוצאה מקומית

מסעות ג'יימס בארץ הקודש

שוב ושוב מתדפקים על דלתותינו פליטים אפריקאים ומפריעים את מנחותינו. מהגרי עבודה או פליטי מלחמה או מסתנני אבטלה. רענן אלכסנדרוביץ האיר באור עכור ביותר את ארץ ישראל הקדושה כיצד היא מטפלת בשחורים המשוועים ללחם ולאנושיות.

הטריילר של "מסעות ג'יימס בארץ הקודש"

החטא הקדמון של ג'יימס היה צבעו השחור. בהיותו נוצרי רצה הכושי לבקר במולדת ישו ולהצטלב פה ושם. אלא שבמפגש הגבולות עם הלבן-הלוונטיני כלא חיש מהר הלבן את השחור והשליך את המפתח בשק האפליות ובבאר הגזענות. ג'יימס השתחרר מהמעצר כשלמד את הפרנציפט: אם ברצותו להשתחרר הוא חייב להיות עבד מצטיין וקומבינאטור לתפארת.

משל קומי שחור משחור, שלו היה פחות כהה אולי היינו יכולים להתבונן טוב יותר במראה שהציב בפנינו אלכסנדרוביץ' ולבחון כמה מגעילים וגזעניים אנחנו, אבל מה לעשות והמצב כה חשוך ובאפלה הזו קשה לראות משהו. אז נמשיך לגשש באגרופים קפוצים ומלבד שיעופו קבינמאט הזרים השחורים האלה, שיעופו בחזרה אל המדבר או הג'ונגל או מאיפה הם צנחנו עלינו בכלל?!

"מסעות ג'יימס בארץ הקודש " - ישראל, 2003. במאי רענן אלכסדרוביץ'. עם אריה אליאס ושיבה סיבונגה. הוצאה מקומית

נמס בגשם

סרטו של דורון ערן לא חף מקלישאות ומחורים עלילתיים, אבל הוא בוחר באופן מודע לפעול בתוך ז'אנר המלודרמה המשפחתית, השחקנים שלו עושים את עבודתם נאמנה והוא מצליח לגעת ברגש בלי יותר מדי מניפולציות מאוסות. מעבר לכך, הוא הראשון בקולנוע הישראלי שמעמיד במרכזו דמות של טרנסקסואלית ועוסק באופן נגיש לקהל הרחב בחטא ההומופוביה והטרנספוביה.  

סיפורו של צעיר שנזרק מבית הוריו בשל נטיותיו המגדריות, הוא סיפורו של אחד החטאים הגדולים של ההורות – ההתנכרות וההתנכלות לילדים. חוסר קבלה של האחר הוא חטא מרכזי בתרבות הישראלית, אך הוא מקבל משמעות חריפה יותר כשמדובר בחוסר קבלה של הורים את הזהות או את הבחירות של יוצאי חלציהם.

• כמו שיעור חברה: שמוליק דובדבני על "נמס בגשם"
• חן יאני: "מקווה שהורים של הומואים יצפו בסרט"
  

ייאמר לזכותו של "נמס בגשם" שהוא לא מוציא את ההורים (לימור גולדשטיין בתפקיד האם משחקת אותה בגדול) נבלים גמורים. אפשר לומר שהם יותר גיבורים טרגיים שפשוט לא מודעים לעוצמת האחיזה של הפוביה בנפשם. למרות הנגיעה בתרבות הקווירית, זו לא אופרת סבון אלמודוברית אלא יותר "סרט טורקי" ברמה.

"נמס בגשם " - מלודרמה. ישראל, 2012. במאי דורון ערן. עם חן יאני. הוצאה מקומית

שדות ירוקים

את מות האחוס"לים (עפ"י הסוציולוג ברוך קימרלינג: אשכנזים, חילונים, סוציאליסטים-לאומיים) מתאר הבמאי יצחק "צפל" ישורון על רקע החטא הגדול ביותר של השכבה החברתית הזו ששלטה במדינה מקומה ועד 1977. החטא הוא חטא הכיבוש, שבסרט מתואר כפלונטר מוסרי שלא ניתן לתקן, כל עוד הוא מתקיים - כל עוד מדינת ישראל שולטת עם צבאה באוכלוסיה נטולת זכויות.

עמית ליאור ושרון הכהן ב"שדות ירוקים"

הדרמה הזו, שיצאה לאקרנים שנתיים לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה ואף זכתה בפרס וולג'ין לסרט הטוב ביותר, מתפקדת יותר כסאטירה חברתית. היא מוציאה לשטחי הגדה המערבית משפחה בדרכה לטקס סיום הטירונות של חייל, מסע שהופך לסיוט ושמעמת אותה עם חטאי הדיכוי של האוכלוסייה הפלסטינית.

מלבד החייל וחברתו, תמצאו שם את הסבא וסבתא שלו, את אביו היורד שבא לביקור מולדת לאחר שמונה שנים ואת אשתו החדשה של האב. ההסתבכות שלהם בתוך שטח עוין של זורקי אבנים מובילה לא רק לסצנת קשירה של צעיר פלסטיני למכסה מנוע, אלא גם למעשה קיצוני אף יותר. אלגוריה עוכרת שלווה על החברה הישראלית – מהסרטים הראשונים שעסקו מפורשות בכיבוש.

"שדות ירוקים " - דרמה סאטירית. ישראל, 1989. במאי צפל ישורון. עם שמואל שילה וערביד ג'וני. דובר עברית. הוצאה מקומית

ולקחת לך אישה

סרטם הראשון של האחים רונית ושלומי אלקבץ (לפני "שבעה" המצוין שלהם) הוא אחת הפנינים של הריאליזם הישראלי בעשור החולף. הסרט אולי סוגר חשבון עם החברה המרוקאית הפטריארכאלית מתוכה יצאו היוצרים, אבל הוא מדבר על נושא רחב יותר שבהחלט יכול לדבר לעוד קהילות ישראליות.

הטריילר של "ולקחת לך אישה"

בימים בהם נשים מודרות מפוסטרים ומערבי שירה, הוא מזכיר שההדרה החלה בבית. הסצנה הראשונה בה ויויאן מותקפת מכל עבר על ידי אחיה הגברים, בניסיונם להניע אותה מהחלטתה להתגרש מבעלה, מסמנת את התמה של הסרט כולו. על רקע דמדומי שנות השבעים בישראל, מובא סיפור של אישה כלואה, שנאלצת להדחיק את רגשותיה ואת מאווייה בשם נאמנות לתא המשפחתי שמדכא אותה.

חטא דיכוי הנשים כאן לא מקבל צורה מפלצתית של אלימות פיזית, אבל ברמה הפסיכולוגית הוא רב-עצמה. הדיכוי הפטריארכאלי בסרטם של האלקבצים מקבל צורה של מניפולציה רגשית חמורה במהלכה הסביבה הגברית מיידעת את האישה הכנועה (גם לבעלה וגם לבניה התוקפניים) שרצונותיה הם מתכון לחורבן. דרמה אינטליגנטית ואמינה, אולי העמוקה ביותר בנושא מעמד האישה המזרחית במדינת ישראל הצעירה.

"ולקחת לך אישה " - דרמה. ישראל-צרפת, 2004. בימאים שלומי ורונית אלקבץ.דובר עברית, מרוקאית וצרפתית עם תרגום לעברית. הוצאה מקומית

לונדון פינת בן יהודה

מרתון פרקים בכיפור זה בעצם הכיף האולטימטיבי. מכרסמים פרקים כמו שמכרסמים ציפורנים, לרוב זה בא במגביל. "שובר שורות", "אימפריית הפשע" - פרק אחרי פרק, ביס אחר ביס. הפה נשמט, הגוף נרעד. היום הופך לקדוש מצ'אפטר לצ'אפטר.

ירון לונדון מארח את יוסי גיספן ב"לונדון פינת בן יהודה"

בסדרת המופת שמגיש ירון לונדון מתמקד העיתונאי הוותיק בקריסתה של השפה העברית ובהיטמעותה הכפייתית כמעט של שפת הרחוב, הסלאנג, המיתוג והלעז שהושמה בפי הדור הצעיר. לא מדובר כאן בסדרת מתח כי אם בפולמוס מרתק ביותר הדן בשורשי השפה העברית אשר במרוצת הזמן מאימים להיעקר וליטול עמם את הזהות הישראלית.

אין זה חטא להתיישר עם העתיד ולדבר את שפתו, אולם פשע נתעב הוא לזנוח את שפת המקור, לאבד זהות. אולי גם צלם אנוש. יום כיפור הינו זמן מדויק לפשפש בקרבי השפה ולדלות ממנה צנעה, יושר, אמיתות וישועה. להדבק אל השפה (ספה) כאל ליבת הקיום.

ועל מה אתם ממליצים?

הכותבים הם מנהלי תוכן באוזן השלישית